פסק-דין בתיק ע"פ 8466/04

סגן הנשיא

1.         לפנינו ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט דוד מינץ) בק"פ 11/00 מיום 1.4.04, לפיה הוחלט שלא להרשיע המשיב בעבירה של תקיפה סתם - לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"). החלטת בית-משפט קמא באה לאחר שהמערער ערער לבית משפט זה, ביושבו במותב אחר (ע"פ 7466/04), על זיכויו של המשיב בערכאה קמא. ערעורו נתקבל, נקבע כי המשיב ביצע את העבירה שיוחסה לו בקובלנה, והתיק הוחזר לבית-משפט קמא על-מנת שיכריע בשאלת ההרשעה.

2.    להלן יפורט הרקע להגשת הקובלנה: בבוקרו של יום 3.2.99, באולם המשפטים של כב' הנשיא א. כהן בבית-משפט קמא, התקיים משפטו של ח"כ אחמד טיבי (להלן: "ח"כ טיבי"). בסמוך לשעה 10:00 הסתיים הדיון, והמערער, שנכנס לאולם, קרא לעברו של ח"כ טיבי בשמות גנאי. או-אז, החלה מהומה רבתי באולם המשפטים ומחוצה לו, ונטען על ידי הקובל, כי בתוך כך המשיב, שהוא אחיו של ח"כ טיבי, הפליא בו מכת אגרוף ודחפו. כתוצאה מכך, נשברה ידית משקפיו של הקובל. בתחילה התלונן המערער במשטרה כנגד המשיב, ומשסירב ענף התביעות של המשטרה להגיש כתב אישום כנגד המשיב, בחר הקובל להגיש נגדו קובלנה פלילית.

ההחלטה בבית-משפט קמא

2.         בית-משפט קמא קבע, כי בהביאו בחשבון את מכלול השיקולים והנסיבות, נראה כי העניין שלפנינו נכנס לגדרם של אותם מקרים בהם ניתן להימנע מהרשעת נאשם, שכן שני התנאים המצטברים המאפשרים זאת מתקיימים; הראשון, ההרשעה עלולה לפגוע פגיעה חמורה ובלתי מידתית במשיב; השני, סוג העבירה, על-פי נסיבותיה, מאפשר ויתור על ההרשעה מבלי לפגוע מהותית בשיקולי הענישה האחרים. הילכך, הסתפק בית-משפט קמא בחיובו של המשיב בחתימה על התחייבות כספית בסך 2,000 ש"ח, לפיה יימנע  מביצוע העבירה בה הורשע למשך שנה.

נימוקי הערעור

3.         המערער האריך בנימוקיו באשר לפסק דינו של בית-משפט קמא, שזיכה המשיב מביצוע העבירה, הגם שאלה בלתי רלוונטיים כלל ועיקר לסוגיה העומדת להכרעה בהליך דנן; כך, למשל, יצא כנגד קביעותיו של בית-משפט קמא ביחס לזיהוי המשיב על-ידי המערער בעת האירוע, ונגד קביעתו בדבר היות התקיפה שבוצעה בבחינת "זוטי דברים".

            בהתייחסו להחלטה נשוא ערעור זה ציין המערער, כי שגה בית-משפט קמא בקובעו כי סוג העבירה, אשר נקבע שהמשיב ביצע, מאפשרת הימנעות מהרשעה בנסיבות מסוימות. עוד טען, כי בהחלטתו על הימנעות מהרשעת המשיב, מבלי לבקש תחילה קבלת תסקיר מטעם שירות המבחן, שגה ביהמ"ש. לבסוף טען המערער, כי החלטת בית-משפט קמא נובעת מכך ש"אין הוא שלם" עם החלטת בית משפט לערעורים, שהפך את החלטתו.

דיון

באלו מקרים יימנע בית המשפט מהרשעת נאשם שנקבע כי ביצע עבירה

4.         אי-הרשעת נאשם, שנמצא כי ביצע עבירה, או ביטולה באופן האמור, מהווה חריג לכלל הנוהג, לפיו כל מי שביצע עבירה פלילית יש להרשיעו בדין, ורק בנסיבות יוצאות דופן יש להימנע מן ההרשעה. כדברי המלומד י' קדמי, בספרו על סדר הדין בפלילים, חלק שני, תשס"ג, 1105:

"בנסיבות נדירות ביותר, כאשר יש בעצם ההרשעה משום תגובה חריפה באורח קיצוני למעשה העבירה מחד גיסא, ובנסיבות העניין אין מקום לענישה אלא להעמידה במבחן. נסיבות נדירות כאלה נוצרות בדרך כלל על רקע נסיבות אישיות - כגון: גיל, מצב בריאות, מוצא משפחתי - כאשר ההרשעה כמוה כ'מכת מוות' לנאשם."

דברים דומים נאמרו בע"פ 2083/96 כתב נ' מ"י (פ"ד נב(3) 337, 341, להלן: "פרשת כתב"):

"המבחן ללא הרשעה הינו חריג לכלל שכן משהוכח ביצועה של העבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל את אמצעי זה רק במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבי חומרתה של העבירה."

ובדומה, גם בע"פ 3467/96 שמש נ' מ"י(פ"ד נ(3) 682, 683:

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק בהעמדת נאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן."

            ב"פרשת כתב" הוצגו שתי אמות-מידה מצטברות לאורן יש לבחון הימנעות מהרשעה: ראשית, אם ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; שנית, אם סוג העבירה מאפשר, בנסיבות המקרה הספציפי, לוותר על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (שם, בעמ' 342). דברים ברוח זו נאמרו גם בע"פ 2669/00מ"י נ' פלוני (פ"ד נד(3) 685):

"בראיה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים. כנגד השיקול הציבורי נשקל עניינו של הפרט הנאשם ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו... במאזן השיקולים האמור גובר בדרך כלל השיקול הציבורי ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר, תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין, וזאת, לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה."

בת"פ (ת"א) 40200/99 - מדינת ישראל נ' שלמה איזנברג ואח'(תק-מח 2004(1), 3879) נקבעו מבחני עזר שונים בהם ייעזר בית המשפט בבואו לקבוע האם להימנע מהרשעה: